(א) כמה היה רוצה ליקח כו׳ וז״ל חכמת שלמה אמ״ש התוס׳ בד״ה ונותן לו שכרו כפועל בטל אחרי שסתרו שם פירש״י וכתבו ז״ל ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו ביושב ובטל לגמרי וכתב עליו מ״ו ז״ל פי׳ רואין אדם שבטל לגמרי ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח ולהתעסק בזה העסק אפי׳ היה לו מלאכה מרובה כו׳ וכן איתא בטור וכן פי׳ הר״ן והשתא לא קשיא הצריכותא דה״ק אבל סיפא דנפיש טירחא אימא לא שיימינן כפועל בטל שהוא מוזל במלאכה אלא כסתם אדם שיש לו עסקים כמה הוא לוקח ועוסק במלאכה זו וק״ל. ומהר״י קארו לא ירד כאן לעומקו שהוא ר״ל כפועל בטל לגמרי שאומדין מלאכה הראשונה ואומדין כמה ליקח ולהבטל ממנה לגמרי וק׳ דא״כ ה״נ איכא למיפרך והא לא קא בטיל מיניה כמו התם דהא על הלשון דפועל בטל פריך התם ודוק היטב עכ״ל. ולעד״נ מוכרח קצת מלשון התוס׳ דס״ל כפי׳ הב״י דהא אחר זה מסקי התוספות וכתבו ז״ל ומיהו לעיל בסוף אלו מציאות גבי השבת אבידה דקתני נוטל שכרו כפועל בטל נראה כפי׳ הקונטרס מדפריך התם האי לאו בטל הוא משמע דפריך משום דמשמע ליה ברייתא דקתני כפועל בטל שנותנין לו כמו שירצה פועל לישב וליבטל לגמרי לכך נראה לפרש התם הך דמשני אביי כפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מינה כדפי׳ הקונטרס וא״ת א״כ הוא נוטל שכרו על השבת אבידה כו׳ ע״ש בתוס׳ והנה נראה מלשון התוס׳ דחילקו לפרש באלו מציאות דפריך הגמרא האי לאו בטל הוא מש״ה אנו מוכרחין לפרש דהתרצן השיב לו מעין ס״ד דהמקשן דמשמע ליה דכפועל בטל דר״ל פועל במלאכה שעסק כבר נוטל שכר עליה ליבטל הימנה. ופריך והא לא בטיל הוא ומשני דמשלם לו לבטל ממלאכה שעסק בה כבר ולעסוק במלאכה זו אבל הכא בפרק א״נ דלא פריך והא לא בטיל הוא אלא מאי כפועל בטל לא ידע המקשן דפי׳ פועל בטל דהכא כפועל דבטל ממלאכה דעסיק בה ומש״ה פריך מאי כפועל בטל ר״ל מאי פי׳ כפועל בטל דהכא ואביי השיב לו כפועל בטל מאותו מלאכה דבטיל מינה ר״ל כמו שמשמע ליה להמקשן דאלו מציאות דנותן לו כמו שנותן לפועל לבטל ממלאכתו לישב בטל. ועוד יש להוכיח כן מדסיים התוס׳ הנ״ל וכתבו ז״ל וא״ת א״כ הוא נוטל שכרו על השבת אבידה כו׳ ול׳ א״כ מדויק כאילו אמר בשלמא אי הוו פירושו דפועל בטל דהתם פרק אלו מציאות כדפרשינן פועל בטל דהכא הוי ניחא ואי הוי פי׳ דפועל בטל דהכא כדפי׳ הטור והר״ן דהיינו דמשלם לו על מלאכת דהשבת אבידה אף שהיה עסוק כבר במלאכה כאילו הוי בטל ג״כ קשה הלא נוטל שכר על השבת אבידה אבל לפי׳ ב״י ניחא דלא נותן לו אלא לבטל ממלאכתו ראשונה לא לעסוק במלאכה זו וק״ל ואשר הקשה מ״ש הנ״ל א״כ קשה למה לא קשה לו ג״כ הכא האי לאו בטל הוא כמו שקשה לו שם בפ׳ אלו מציאות גם לפי׳ קשה למה מסיק ופי׳ שם דמשלם לו כפועל דבטל ממלאכתו ראשונה ועוסק במלאכה זו דהיינו שכירתו בשלימות כמ״ש התוס׳ כאן לפי פי׳ רש״י ז״ל והכא מסיק ופי׳ דאינו משלם לו אלא כאיש בטל שעוסק במלאכה כזו גם על המקשן קשה דשם פריך והאי לאו בטל הוא והכא לא פריך אלא מאי כפועל בטל וע״כ צריכין ליישב ולומר דשאני הכא דהמתעסק מרוצה לעסוק בעסק זה אפי׳ אם לא יהבי ליה שום שכירות ובודאי כבר אמד בדעתו טובתו שטוב לו להניח מלאכתו ולעסוק בעסק זה אלא שחז״ל מיחו לעשות כן משום צד רבית ומ״ה בכל דהו שנותן לו לא מיחזי כרבית בפרט כיון שהוא אבק רבית הקילו וכמ״ש הרא״ש בהדיא לחלק בהכי בין האי דינא דרבית להשבת אבידה דפ׳ א״מ ע״ש ומש״ה לא פריך והא לא קא בטיל דידע נמי אף שאינו בטל מ״מ בכל דהו סגי אלא פריך מאי פי׳ דפועל בטל ומשני דא״צ ליתן לו אלא כמו שנותנין לאדם העוסק במלאכה שיניח מלאכתו וישב בטל (וגם אין זה מקשן ותרצן אלא מדברי אביי. דבא לפרש וכל׳ מ״ט ומנא ה״מ אמר פלוני כו׳ הנזכרים בגמרא) ול׳ התוס׳ שכתבו ביושב ובטל לגמרי ג״כ הכי משמע דאל״כ הו״ל לכתוב ביושב ובטל ועוסק במלאכה כזו. גם הצריכותא לא א״ש כולי האי וכמו שהקשה הב״י. ומ״ש מ״ו בח״ש דהו״א במלאכה לא סגי בהכי כיון שלא היה בטל מתחילה ק׳ דמ״מ כיון דבעסק קל שנותנין עליה שכר מועט רואין בו כאילו היה כבר בטל לגמרי ה״ה בעסק כבד. דמה שהעסק זה כבד בזה אין חילוק במה שהיה עוסק בו כבר דעל עסק כבד זה יוסיפו לו שכר יותר מאילו היה עוסק עתה בעסק קל וכן הוא מדויק מלשון הרא״ש ע״ש ריש דף קמ״ד. ולפי׳ התוס׳ והרא״ש נלע״ד דצ״ל ל׳ הברייתא דקתני ז״ל ת״ר כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי ר״מ כו׳ וכתבו התוס׳ דמתני׳ וברייתא דקתני כפועל בטל אתיא כוותיה וה״פ בין הי׳ עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת לעולם נותנין לו כפועל בטל וכ״כ הרא״ש וז״ל כפועל בטל כלומר איזה מלאכה שהוא רגיל לעשות בין שנוטלין עליה שכר מרובה בין שנוטלין עליה שכר מועט לעולם אינו נוטל אלא כפועל בטל והיינו דקאמר ר״מ בין מרובה בין מועט פי׳ בין הי׳ עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת שכרו שוה כו׳ עכ״ל ומדקאמר שכרו שוה גם מדכתב שהוא רגיל לעשות מוכח דפי׳ בין מלאכה מרובה בין מלאכה מועטת דר״ל על מה שעסק כבר יהיה איזה מלאכה שיהיה בין נטל עליה שכר הרבה או מעט לעולם שכרו שוה ומדלא פירשו בין מרובה בין מועט על העסק שנותנין לו עתה בין שהוא כבד ומלאכה מרובה או קלה לעולם רואין אותו כאילו היה בטל ומשלמין לו לפי מלאכה ועסק זה שנותנין לו. ש״מ דס״ל פי׳ דפועל בטל דאין משלמין לו על עסק זה כלום ומש״ה הוצרכו לפרש אמלאכה שעסק בה כבר ולפי שיטת פי׳ ב״י צריכין לדחוק ולפרש מה שקאמר כמה נותן לו בין מרובה בין מועט דה״פ דאמתני׳ וברייתא קאי דקתני שנותנין לו כפועל בטל וע״ז קאמר כמה יהא עסיקת מלאכתו לשעבר דסגי בהכי בשילום כפועל בטל וקאמר בין מרובה ובין מועט ר״ל יהיה עסקו לשעבר מה שהיה לעולם אין נותנין לו אלא כפועל בטל והיינו שכרו שוה דכתב הרא״ש ר״ל אין משלמין להבא אמה שיעשה אלא מה שישב בטל לשעבר. ובאמת זה הפי׳ דחוק בעיני הר״ן והטור דהא כל ל׳ הברייתא משמע דבא ללמדינו כמה יהיה שכרו וקאמר דלר״ש צריך ליתן שכרו משלם ולר״י טיבול בציר וכן יהיו דברי ר״מ דנותנין לו בין מרובה כו׳ ולא כפי׳ התוס׳ והרא״ש דבעו לומר דבין מרובה בין מועט אין נותנין לו טפי מפועל בטל. גם לשון המשנה דקתני אא״כ נותנין לו כפועל ולא גרסינן במתני׳ בטל כמ״ש התוס׳ בריש הדיבור א״כ לא א״ש כלל הא דקתני מתני׳ נותנין לו כפועל דהא אהפעולה אין נותנין לו כלל לא על העבר ולא על להבא אלא מה שמבטל ממלאכתו הראשונה. וזה יתיישב יותר לפי שיטת פי׳ הטור והר״ן דה״פ כמה הוא נותן בין מרובה בין מועט ר״ל מלאכה ועסק שנותנין לו עתה אם הוא מרובה אזי נותנין לו עליו הרבה ואם הוא מועט נותנין לו מעט הכל כפי מה שאדם בטל רוצה ליקח לעסוק בעסק כזה שנותנין לו. גם לפי הטעם דאין נותנין לו שכרו משלם כדברי ר״ש אלא כפועל בטל יתיישב יותר לפי׳ ר״ן והטור דמשום דהמתעסק ניחא ליה לבטל ממלאכתו ולעסוק בזה אלא משום חשש רבית חששו חכמים שיעסוק לו זה בעסקו משום חצי המלוה מש״ה סגי בזה במאי שנותן לו על שיעסוק עתה ורואין אותי כאילו היה בטל ממלאכתו ראשונה וק״ל ומש״ה פירשו הר״ן והטור בדרך אחר ודו״ק. ועי״ל בסימן שי״ב שפי׳ כפועל בטל בע״א ובח״מ סימן ט׳ פי׳ שלישי ובח״מ סימן ס״ד בפי׳ רביעי ולקמן בסי׳ שי״ב הארכתי מזה ע״ש (עיין בקונטרס מיוחד שמיישב א״א ז״ל את כל אלה באריכות והוא נכון מאוד וניתן להעתיק בתוך שאר חידושיו {עד כאן המגיה}). ועיין בתוס׳ בבכורות פ׳ עד כמה סוף דף כ״ט שכתבו בשם ר״ח פי׳ אחר ז״ל ור״ח פירש שם (ר״ל פועל בטל דאלו מציאות) כגון דבשאר ימות השנה אין נותנין בתפירת בגד אלא חצי סלע והוא עתה בשעת הרגל ותופר בגד בסלע אין אומרים לו קבל שכר כמה שתנוח למלאכה זו שאתה מקבל עליה סלע אלא כאותו שכר שאתה היית נוטל כמותה בשאר ימות השנה שלא היית נוטל עליה אלא חצי סלע מפני השבת אבידה ופירושו תמוה כו׳ ואחר זה בסוף הדיבור מייתי התוס׳ ההיא דאיזהו נשך וכתב עליה ז״ל ור״ח פי׳ שם כגון אדם בטל שאינו מוצא שישכירנו והולך ובטל והיה משתכר בקל ולא יתנו לו כמו שפועלים הולכים עכשיו שהם ביוקר הרבה משכירין. כגון שהיה אדם נשכר עכשיו בב׳ סלעים ובאותו שעה שהיה בטל לא יהיה נוטל אלא סלע עכ״ל. ומדחזרו התוס׳ וכתבו דברי ר״ח שני פעמים בדיבור אחד וגם שינו לשינו בפירוש השני דר״ח ממ״ש בפירוש הראשון נראה לי דפי׳ השני אינו כעין פי׳ הראשון והוא דכמו דהתוס׳ והרא״ש פירשו ההיא דאלו מציאות כפירש״י וכאן בא״נ פי׳ בע״א ומטעם שכתבתי בסמוך בשם הרא״ש. ה״נ ר״ח פירשם בשני מיני פירושים כל חד לפי טעמו וענינו ומש״ה דקדקו התוס׳ וכתבו בכל פעם דר״ח פי׳ שם ור״ל שם במאי דכתבו לפני זה ובריש הדיבור דהביאו שם ההיא דאלו מציאות כתבו עליו פי׳ קמא דר״ח וכלל פי׳ ודבריו שם נ״ל דר״ל דמפני דאסור לקבל שכר על השבת האבידה מש״ה אין שמין לו כמה היה נוטל על השבתה אלא שמין כמה היה נוטל על עוסקו במלאכה שמבטל ממנה בשעת השבת אבידה ומיהו אף אם מבטל ממלאכתו בשעת הרגל א״צ לשלם לו כמו שמקבל אז אלא כמו שהיה מקבל עליה באמצע השנה. ואחר כך הביא התוס׳ ההיא דא״נ וכתבו עליו דר״ח פי׳ שם בע״א והוא דמפני דמותר לקבל שכר על מלאכת השיתוף וגם צריך לקבל עליה שכר כדי שלא יהיה רבית רק שאין צריך ליתן ליה שכר כ״כ כאילו הניח מלאכתו שהיה עוסק בה כבר ועוסק במלאכה זו אלא כאילו היה בטל וזהו כפי׳ רבינו. ופי׳ זה דר״ח כתבו גם כן תלמידי הרשב״א וכתבו שהרמב״ן הכריע כפי׳ דר״ח וכמ״ש הב״י בשמם. ובזה נחה שקטה תמיהת ב״י על רבי׳ וגם דחשבו לטועה כאילו לא הבין דברי התוס׳ והרא״ש שאינן כמו שפירש הוא. דלפי מ״ש ניחא דודאי לא נעלם מעיני רבי׳ שמשמעות דברי התוס׳ והרא״ש אינו כמו שפירש הוא אלא שרבינו הטור נמשך אחר פירוש ר״ח מאחר שגם הרמב״ן והרשב״א תפסוהו לעיקר. גם יש לתמוה על דברי ב״י שמביא פי׳ דברי ר״ש ומ״ש התוס׳ בשמו אההיא דא״מ אדין רבית. וכבר בררתי והוכחתי מדברי התוס׳ שר״ח פי׳ ההיא דרבית בע״א ועיין בדברי הר״ן שמשמעות דבריו אינן כדברי הטור ע״ש ודו״ק:

(ב) וה״מ שלא פסק עמו אלא נתן לו למחצית שכר אבל אם רוצה לפסוק עמו על כל העסק בדבר ידוע ואפי׳ בדינר א׳ רשאי ותקנת חכמים הוא כו׳ עד או כיוצא בזה שנותן לו דינר כל ימי משך העסק וה״מ שצריך ליתן שכר טרחו בחנוני או כיוצא בו כו׳ דברי רבי׳ בכאן קשה להולמן מחמת כמה קושיות שהם נגד הרי״ף והרא״ש אביו ונגד דברי הרמב״ם וגם קצת דבריו סתרי זא״ז מיניה וביה וכאשר אציע אחד לאחד ותחלה אתחיל במה שיש להתעורר מיניה וביה דכתב מתחילה אם רצה לפסוק בדבר ידוע אפי׳ בדינר א׳ רשאי א״כ מהו זה שמסיק ותקנת חכמים הוא למי שנותן סתם ולא פסק כו׳ עד וכיוצא בו שנותן לו דינר כו׳ דמשמע דאלפניו קאי דבדינר אפי׳ לא פסק עמו סגי ואף שהב״י כתב שהאי וכיוצא בזה שנותן לו דינר כו׳ קאי אאם יש לו מלאכה אחרת שמתעסק בה עם השותפות וא״כ יוכל לומר דלעיל דמצריך דוקא פסיקה ובלא פסיקה לא סגי בדינר מיירי באין לו מלאכה אחרת מ״מ קשה דעיקר חסר מן הספר ובפרט מאחר שמסיק רבי׳ וכתב מיד אחר זה ז״ל וה״מ בחנוני וכיוצא בזה דלית ליה מלאכה אחרינא משמע דכל מה שנזכר לפני זה מיירי באין לו מלאכה אחרינא ואפ״ה סגי בדינר ואפי׳ לא פסק ואף שהב״י כתב שה״מ כו׳ שכתב רבינו קאי אדלעיל אמה שצריך ליתן לו כפועל בטל בכל יום כו׳ ע״ש בדבריו זהו קשה בפירושו מראשונה ועוד שגם לפי פירושו מוכרח דקאי גם אתקנת חכמים דתרי תילתי באגר ובהפסד דהא במאי דאיירי בגמרא בשילום כפועל בטל איירי נמי הא דרבא בנתינת תרי תילתי באגר או בהפסד וכדמייתי הרי״ף והרא״ש והרמב״ם ע״ש. וע״ק לשון או כיוצא בזה דכתב רבינו. ע״ק שרבי׳ כתב ותקנת חכמים הוא למי שנותן לחבירו עסק סתם ואינו פוסק שיקח המקבל חצי הריוח כו׳ והרי״ף והרא״ש כתבו לתקנה זו למי שרוצה לפסוק ז״ל הרי״ף ואי בעי למפסק כל יומי דשותפות פסקי כדרבא שאמר אי שקל מלוה פלגא באגרא כו׳ וכ״כ הרא״ש הרי לפנינו מ״ש רבי׳ על לא פסק כתבו הם אפסק וע״ק דמשמע דהאי או כיוצא בזה דנותן לו דינר כו׳ הוא ג״כ תקנת חכמים ותקנה זו לא מצינו בגמרא גם לא בדברי הרי״ף והרא״ש וע״ק דמסיק אבל אי אית ליה עסק אחרינא לא בעי אגרא כולי האי ולא כתב מאי צריך ליתן לו ואין זה מדרך רבי׳ לסתום דבריו אלא לפרש ובפרט במקום שנזכר בגמרא דפליגי בה רב ושמואל דרב ס״ל במותר שליש בשכרך סגי ושמואל סבר דצריך לקצוב לו דינר ומוקי לה הגמרא דאיירי ביש למתעסק מלאכה אחרת וכמ״ש הב״י. והנה אציע דברי הרמב״ם ומתוכו נעמוד על ביאור דברי רבי׳ ז״ל בפ״ו מה׳ שלוחים תקנו חז״ל שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן יהיה חצי המעות בתורת הלואה והמתעסק חייב באחריותו כו׳ עד והיאך יעשו שלא יבואו לידי אבק רבית אם רוצה להיות השכר או ההפסד לאמצע בשוה יתן למתעסק שכרו שבכל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה ואם היה לו עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה א״צ להעלות לו שכר של כל יום ויום אלא אפי׳ העלה לו דינר בכל ימי השותפות דיו ואם פחתו או הותירו יהיה לאמצע בשוה וכן אם א״ל מכל הריוח יהי׳ לך שלישו או עשיריתו בשכרך הואיל ויש לו עסק אחר מותר ואם הפסידו יפסיד מחצה כו׳ עד ועוד תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק ופחתו או הותירו ולא רצה ליתן לו שכר עמלו בכל יום ולא התנו ביניהם שום תנאי שהיה שכר המתעסק באותו חצי של פקדון שליש ריוח הפקדון כו׳ עד לפיכך אם הרויחו יטול המתעסק שני שלישי הריוח ובעל המעות שליש הריוח ואם פחתו יפסיד המתעסק שליש הפחת ובעל המעות יפסיד שני שלישי הפחת כו׳ עד ורבותי הורו שאין תנאי מועיל שיטול המתעסק פחות משני שלישי ריוח ושליש הפסד אלא א״כ היה למתעסק עסק אחר אבל אם אין לו עסק אחר צריך שיהא שכר המתעסק דוקא שני שלישי ריוח ורק שליש הפסד שזה דבר איסור הוא ואין התנאי מועיל בו ולא יראה לי זה עכ״ל הרמב״ם הרי לפנינו דהרמב״ם ס״ל דאם מתחילה מתנה הנותן עם המקבל ופוסק לו אפי׳ דינר אחד או עשירית הריוח סגי בהכי אם נתרצה לו המקבל דכל תנאי שבממון קיים אף ע״ג דאיסורא הוא זה ולא כרבותיו ואם לא התנה עמו מתחילה הברירה ביד הנותן או שצריך ליתן לו בכל יום מימי העסק שכירתו כפועל בטל או שנותן לו תרי תילתא באגר ותילתי בהפסד ודוקא אם אין לו מלאכה אחרת אבל אם יש לו מלאכה אחרת אפי׳ לא התנה עמו מתחלה ס״ל דא״צ ליתן לו אלא דינר אחד או עשירית הריוח כדין אילו התנה עמו מתחילה וע״ד זה נלע״ד לפרש דברי רבי׳ שלא סר ימין ושמאל מדברי הרמב״ם חוץ מבפירוש פלגא באגר תרי תילתי בהפסד בדברי רבא דיש לו שיטה אחרת וכמ״ש בסוף ומתחילה כתב דינא דמשנה דצריך ליתן לו כפועל בטל וכתב ע״ז וה״מ שלא פסק אבל אם רוצה לפסוק כו׳ והיינו כדברי הרמב״ם האחרונים שכתבתי שחולק עם רבותיו וס״ל דמועיל תנאי וסגי בפסיקה כל דהו ואח״כ כתב ותקנת חכמים כו׳ זהו דוגמא מ״ש הרמב״ם ועוד תקנו כו׳ ומיירי באם נתן לו סתם ולא פסק עמו דדינו שישלם לו כפועל בטל בכל יום וזה הנותן אינו רוצה הרשות נתונה לו לסלקו בתרי תלתי באגר וכדמסיק. ומ״ש או כיוצא בזה שנותן לו דינר ר״ל אף שבגמרא לא נזכר אלא הני ב׳ תקנות או כפועל בטל או בתרי תילתי באגר כו׳ מ״מ לאו בכל ענין צריכין זה אלא גם כיוצא בזה נמי מותר והיינו כשנותן לו דינר אחד כל ימי משך העסק וכדי שלא תקשה א״כ למה הצריכו חכמים ליתן כפועל בטל או תרי תילתי ולא הזכירו ג״כ קולא יותר מזה דהיינו דינר אחד ע״ז מסיק וכתב וה״מ שצריך ליתן שכר טרחו כו׳ ר״ל ה״מ שתקנו ב׳ תקנות הנ״ל ששניהם המה לשלם למתעסק שכר טרחו שטרח בעד חלק הפקדון וכמו שנזכר בדברי רבינו בשני התקנות הנ״ל שבשביל שכר טרחו יהיב ליה כפועל בטל או תרי תילתי דהיינו ריוח שתות כל העסק נותן לו בשכרו לא אמרו ה״מ בגמרא אלא בחנוני וכיוצא בו דלית ליה עסק אחריני כו׳ אבל מאן דאית ליה עסק אחרינא כו׳ לא בעי אגר כולי האי ור״ל אלא נותן לו דינר כל ימי משך העסק כאשר כתב לפני זה ואפי׳ לא פסק עמו מתחילה ומ״ש רבינו לפני זה דדוקא בפסיקת עמו סגי בדינר שם איירי אפי׳ באין לו מלאכה אחרת וכאשר כתבתי לעיל ביישוב ב״י ולפ״ז נתיישב הכל ועולה דברי רבינו בסגנון א׳ עם דברי הרמב״ם וגם מבוארים דבריו בפירוש ולא בסתימה אלא שלשון וכיוצא בזה אם נותן לו כו׳ לא נתיישב כולי האי גם לשון וה״מ כו׳ הוצאתי ממשמעות פשטא דלישנא אבל מ״מ עדיף טפי לסבול דוחק הלשון מלפרש דבריו בבלבול ובסתימה. אלא שקשה לדברי רבינו לפי פירושו למה כתב או כיוצא בזה שנותן לו דינר באם יש לו מלאכה אחרת הלא אפי׳ בפחות מזה סגי דהיינו באומר לו מותר שליש בשכרך וכדרב דפליג עם שמואל וקי״ל הלכה כרב באיסורי וכמ״ש בית יוסף ובשלמא להרמב״ם אף שכתב ג״כ שנותן לו דינר מ״מ הלא מסיק וכתב ז״ל וכן אם א״ל מכל הריוח יהיה שלך שלישו או עשיריתו בשכרך סגי והיינו דברי רב לפי חד פירוש שכתב ב״י וכסף משנה מיהו לפי פירוש השני שכתב ב״י והכסף משנה גם הרמב״ם לא הזכיר ההיא דרב במותר שליש בשכרך וכבר גם כן תמהו עליו לפי ההוא פי׳ למה לא הזכירו ונוכל לומר שרבינו בשיטת הרמב״ם אזל מכל וכל גם לפי פירוש הראשון לא קשה כ״כ דנוכל לומר דרבינו תחילת דברי הרמב״ם תפס דכתב שיתן לו דינר ולאו דוקא קאמר דה״ה פחות ולא בא אלא לאשמעינן דהא דקאמרי רבנן דצריך ליתן לו כפועל בטל או תרי תלתי באגר היינו דוקא באין לו מלאכה אחרת. ולכאורה היה נראה ליישב עיקר הקושיא דמ״ש או כיוצא בזה שנותן לו דינר וסגי בהכי אפי׳ אי לא פסק עמו בתחילה היינו דנותן לו דינר מכיסו עכ״פ הן יהיה ריוח או לא מש״ה סגי בהכי דלפעמים ניחא ליה בזה הריוח הפסוק וידוע מתרי תלתי באגר אם יהיה על הספק ומ״ש לעיל באם רוצה לפסוק על כל העסק בדבר ידוע אפי׳ בדינר אחד רשאי היינו שא״ל אם יהיה ריוח טול אתה דינר בראש בשכרך והמותר נחלוק בשוה וזהו מותר דוקא אם פסק ואי לא פסק לא. וחילוק זה בין דבר ברור לעל הספק הזכירו גם כן רבינו ירוחם וכמ״ש ב״י בשמו ומ״ש וה״מ בחנוני כו׳ קאי לתלת פרטים הנ״ל דהיינו באם לא פסק דצריך ליתן לו או כפועל בטל או תרי תלתי באגר או דבר ברור וידוע היינו דוקא בחנוני אבל אם יש לו עסק אחר לא בעי אגרא כולי האי אלא אפי׳ בדינר ואינו ברור וגם לא פסק סגי או במותר שליש בשכרך ולפ״ז א״ש נמי שדקדק רבינו ושינה את לשונו דלעיל ברישא כתב ז״ל אבל אם רוצה לפסוק עמו בדבר ידוע על כל העסק ואפי׳ בדינר אחד רשאי ובסיפא כתב ז״ל או כיוצא בזה שנותן לו דינר כו׳ שלשון שנותן לו משמע שנותן לו מכיסו על כל פנים אפי׳ אם לא יהיה ריוח: והרי״ף כתב על המשנה ששנה שנותן לו שכרו כפועל בטל ועל הגמרא דמייתי שם ברייתא שז״ל ת״ר כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אפי׳ לא טבל עמו אלא בציר ואפי׳ לא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו ר״ש בן יוחאי אומר נותן לו שכרו משלם וכתב הרי״ף ז״ל והלכתא כר״מ דסתם מתניתין כוותיה מיהו הא דאמר ר״מ בין מרובה בין מועט לאו אכולהו יומי דשותפות אמר אלא בכל יום ויום קאמר עד מישלם יומי דשותפות דיהיב ליה כל יומא כפועל בטל דאותה מלאכה דבטל מינה והיינו דקאמר בין מרובה בין מועט כדפסקו ומתנו אהדדי (וזהו כפירש״י בפי׳ כפועל בטל וכן פירשו סמ״ג להרי״ף והביאו ב״י ע״ש) לפום ההוא עובדא דבטל מינה ואי בעי למפסק כל יומי דשותפות פסקי כדרבא דאמר אי שקל מלוה פלגא באגר דארי תרי תלתי בהפסד ואי שקיל תלתא באגר דארי פלגא בהפסד וההוא טופיינא דשקיל ליה מן מנאתיה הוי לשכר עמלו ומזוני וה״מ בחנוני וכיוצא בו דלית ליה עיסקא אחרינא לדידיה אלא הדין עיסקא בלחוד כו׳ אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא ולא קא מבטל מיניה לא בעי באגרא כולי האי כדאמרינן אמר רב מותר שליש בשכרך מותר ושמואל אמר כו׳ עכ״ל. והרא״ש כתב כדברי הרי״ף חוץ מפירוש פועל בטל דפירש כפירוש התוספות וז״ל ריש דף קמ״ד הלכתא כר״מ דתניא מתני׳ כוותיה וכפועל בטל דקתני במשנה וברייתא כלומר איזה מלאכה שרגיל לעשות בין שנוטלין עליה שכר מרובה בין שנוטלין עליה שכר מועט לעולם אינו נוטל אלא כפועל בטל לגמרי והיינו דקאמר ר״מ בין מרובה בין מועט פי׳ בין היה עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת שכרו שוה ואין לפרש כפירש״י כו׳ עד והא דאמר ר״מ בין מרובה בין מועט היינו בכל יום ויום כל ימי השותפות והוא שלא פסק תנאי עמו אלא בסתם הושיבו למחצית שכר אבל אי בעי למפסק עמו לכל יומי דשותפות פסקי כדרבא דאמר שישקול כו׳ עד וה״מ בחנוני כו׳ וכדמסיק הרי״ף. הרי לפנינו דהרי״ף והרא״ש כתבו להאי דרבא תרי תלתי באגר כו׳ אאם רוצה למפסק עמו וזהו כלפי מ״ש רבינו והרמב״ם דתקנת חכמים הוא לנותן סתם ולא פסק עמו וב״י לא נחית לדקדק בזה אלא דקדק בדבר אחר והוא זה דדייק מדברי הפוסקים דס״ל כהרמב״ם דאם פוסק עמו בתחילה קודם נתינת העסק סגי בנתינת שכר טרחו בדבר כל דהו ולא כרבותיו של הרמב״ם ואם כן למה כתבו הרי״ף והרא״ש דאם ירצה לפסוק יפסוק כדרבא דהיינו שתות ריוח כל העסק שכר טרחו הא אפי׳ בכל דהו סגי וכתב דיש ליישב דלאו דוקא כדרבא ממש קאמר אלא כעין ההיא דרבא כלומר דלישקל מתעסק רווחא טפי מיהא אפי׳ בדינר סגי ולפ״ז צ״ל דההיא דרבא במעשה דרב עיליש אף שמשמע מלשו הגמרא שפסקו כן מתחילה מדקאמר בני רב עילש נפיק עלייהו האי שטרא דהוי כתוב ביה פלגא באגר כו׳ ופירש״י שקיבל אביהם עסק פלגא באגר פלגא בהפסד א״ל למה נתן לו ב״ה שכר טרחו די״ל דרב עילש לא נתרצה בפחות מזה וכי כתב הב״י באם נתרצה המקבל וק״ל והוקשה לו לפי פירושו מאי דמסקי הרי״ף והרא״ש ז״ל וה״מ בחנוני וכיוצא בו כו׳ עד אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא לא בעי באגר כולי האי אי אדסמיך לפני זה קאי הא גם בזה הנזכר לא בעיא אגרא כולי האי דהיינו כדרבא אלא אפי׳ בדינר או אפי׳ בפחות ממנו לפי הפיסקא סגי ומש״ה הוצרך הב״י לדחוק ולכתוב דלא אדסמיך קאי אלא אדלעיל מינה קאי אמ״ש ליתן לו בכל יום כפועל בטל דהיינו אם לא פסק עמו תחילה בזה חילק וקאמר דהיינו דוקא בחנוני ועוד כתב בפי׳ דברי הרמב״ם שאמר שיתן לו תרי תלתי באגרא כו׳ גם בדברי הרי״ף והרא״ש במ״ש באם יש לו עיסקא אחרינא די במותר שליש דאיירי בשכבר עסק וכשבאו לחשבון קודם שידעו כמה ריוח יש א״ל טול תרי תלתי באגר כו׳ ובהרי״ף ורא״ש טול מותר שליש ועוד נכנס הב״י בהרבה דוחקים לפי שיטת פירושו וכו׳ האי אכתי לא תיקן לע״ד דהא הרי״ף בריש דבריו כתב ז״ל והאי דקאמר בין מרובה בין מועט היינו כדפסקו ומתנו אהדדי לפום ההיא עבידתא דבטל מינה הרי לפנינו דכתב דפסק עמו ואפ״ה מצריך ליתן לו כפועל בטל בין מרובה בין מועט ואם נפשך לומר דמ״ש הרי״ף כדפסקו ומתנו כו׳ גם כן ר״ל אחר שכבר עסק קודם שבאו לחשבון פוסק עמו כך א״כ גם מה שמסיק וכתב ואי רצה למפסק עמו כל יומי דשותפות כו׳ ר״ל ואי אינו רוצה למפסק עמו או ליתן לו שכרו בכל יום שעברו אלא כל ימי שותפות רצה לפסוק וליתן שכירתו דבר קצוב אהכל יחד פסק דיפסוק כדרבא וזהו דוגמא מ״ש הרמב״ם ורבינו וא״כ לא נצטרך הב״י להדוחקים שנכנס בהן בפירושו כי הקושיא מעיקרא ליתא דמה שהצריך ליתן כדרבא היינו כשלא פסקו מתחילה אלא שלפי האמת לא נ״ל לפרש דברי הרי״ף כן כי לשון הרא״ש שהעתיק דברי הרי״ף הנ״ל אינם מובנים למפרשים כן מדכתב ז״ל והוא דלא פסק תנאי עמו אלא בסתם הושיבו למחצית שכר כו׳ הרי מוכח לפנינו דס״ל שבשעה שהושיבו חנוני או נתן מעות העיסקא בידו היה לו להתנות ולפסוק קודם לכן ולא פסק והושיבו סתם אפ״ה מסיק ואי בעי למפסק פסק כדרבא משמע דאפי׳ בעי למפסק עמו קודם בואם לעסק אפ״ה פוסק עמו כדרבא א״כ הדרא קושיות הנ״ל לדוכתייהו. ע״כ כדי ליישב כל הנ״ל אכתוב לע״ד תחילה הדין הנ״ל בכללן ועפ״ז יתבארו דברי הרי״ף והרא״ש והרמב״ם ורבינו ועולין הכל בקנה אחד בלי פקפוק וגמגום והוא זה דהמשנה והגמרא והרי״ף והרא״ש הנ״ל לא איירי בעיקר דינם בשום תנאי שמתנה הנותן עם המקבל ונתרצה בכל דהו אי מועיל בזה לא הוצרכו לדבר כי זה היה אפשר פשיטא בעיניהם שכל תנאי שבממון קיים כמ״ש הרמב״ם ולא כדעת רבותיו אלא שאיירי בדין רבית לתקן עיסקא שלא יהא בו צד רבית והיינו באם ששניהם הנותן והמקבל באים לפנינו לשאול לנו הדין איך יצאו י״ח שלא יהא בעיסקא צד רבית מה נפסוק להן ע״ז כתבו דיש שני תקנות התקנה ראשונה שסתם עיסקא שנותן אדם לחבירו בסתם הוא פלגא מלוה ופלגא פקדון ואם רוצה לצאת י״ח הנותן אסור לו ליקח כל הריוח המגיע מהחצי הפקדון אם לא שישלם לו שכר טרחא בכל יום כפועל בטל אם אין לו עסק אחר או מותר שליש ביש לו עסק אחר ואז הריוח וההפסד יהיה לאמצע כל אחד בחלק שלו ואם אין הנותן רוצה לכנוס בהוצאה זו ליתן בכל יום כפועל בטל וגילה בדעתו שלא ניחא ליה אבל לא התנה שום תנאי עם המקבל תקנו חכמים ז״ל תקנה אחריתא והוא זה שלא יהיה העסק כסתם עסק שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון אלא זה שכרו שיקח הנותן בראש ששית הריוח והמותר יחלוקו או הנותן יקבל עליו ששית ההפסד אם יהיה בראש והפסד המותר יקבלו ביניהם בשוה רק הברירה ביד מי בזה מחולקין הרא״ש והרי״ף לדעת הטור ועוד דעת שלישית והוא דעת הרמב״ם שס״ל שבכה״ג שלא היה תנאי מתחילה בין הנותן והמקבל לא יצאו י״ח עד שיקבל עליו הנותן שניהן שיתן לו שתות ריוח בראש אם יהיה ואם יהיה הפסד יקבל עליו הוא בראש שתות ההפסד וכל זה שכתבתי מבואר ביאר היטב בדברי הרמב״ם וז״ל תקנו חכמים שכל הנותן מעות להתעסק בהן יהיה חצי ממון בתורת הלואה כו׳ ומסיק ולפי תקנה זו נמצא באין לידי אבק רבית והאיך יעשו אם רוצה בתקנה הנ״ל להיות השכר וההפסד באמצע יתן להמתעסק שכרו בכל יום כפועל בטל כו׳ עד מה תקנו חז״ל שאם לא רצה ליתן לו שכרו בכל יום ולא התנו ביניהן שום תנאי ר״ל שאם התנה מתחילה הנותן עם המקבל ונתרצה הנותן בכל מה שנתרצה אפי׳ בכל דהו בעד שכר טרחו תנאם קיים וכמ״ש הרמב״ם לבסוף בהדיא אבל אם לא התנו ביניהם אלא שהנותן לא נתרצה ליה ליתן בכל יום כפועל בטל מה תקנתייהו שלא יבאו לידי אבק רבית ע״ז קאמר שתקנו שיתן שתות ריוח בראש בשכר טרחו כדמסיק ועל פי זה יתבארו ג״כ דברי הרי״ף והרא״ש כדברי הרמב״ם כי מ״ש הרי״ף והיינו דקאמר בין מרובה בין מועט כדפסקו ומתנו לפום האי עבידתא דבטל מיניה ר״ל אם רוצה ליתן לו בכל יום כפועל בטל וליקח לעצמו חצי הריוח וההפסד אבל אם בעי למפסק כל יומי דשותפי ר״ל שאינו רוצה ליתן לו שכירות כל יום ויום בפני עצמו אלא לשלם לו הכל יחד ובא לב״ד והורו לשלם לצאת י״ח מה תקנתו אזי מורין לו לפסוק כדרבא ומסיק וה״מ בחנוני ר״ל בחנוני שאין לו עסק אחר הוא דמורין לו אחד מתקנות הנ״ל או שיתן לו כפועל בטל או תרי תלתי באגר כו׳ אבל אם יש לו מלאכה אחרת ולא קא מבטל מינה לא בעי באגרא כולי האי ר״ל אין מורין לו ליתן לו כ״כ אלא מורין לו כדרב ליתן לו מותר שליש כו׳ וכל זה נמי בדלא פסקו להתנות בתחילה בפחות דאילו נתרצה המקבל בפחות בכל ענין מותר במה שנתרצה. ובדרך זה מפורש דברי הרא״ש בעינו שכתב הא שצריך ליתן לו בכל יום כפועל בטל היינו שלא פסק תנאי עמו אלא בסתם הושיבו למחצית שכר ר״ל מדנתן לו הסחורה בסתם וסתם עיסקא הוא למחצית שכר וכל שכן אם פירש לו בהדיא בשעת נתינתה שרוצה במחצה שכר לכן אינו יוצא י״ח אם לא יתן בעד שכירתו כפועל בטל בכל יום אבל אם גילה דעתו בשעת נתינת הסחורה שרוצה למפסק עמו בכל יומי דשותפות בקצבה מה ולא לשלם לו כפועל בטל בכל יום ויום אזי פוסק כדרבא ר״ל אזי אינו נוטל חצי שכר אלא יהיב ליה תרי תלתי באגר כו׳. ומסיק ע״ז וה״מ בחנוני וכמ״ש בשם הרי״ף הנ״ל והרי לפנינו בהדיא דברי הרי״ף והרא״ש מבוארים כדברי הרמב״ם ועד״ז נלע״ד לפרש גם כן דברי רבינו כי מתחילה כתב דין המשנה והגמ׳ ליתן לו שכירותו כפועל בטל ופירושו דפועל בטל ומסיק וכתב כמ״ש הרי״ף והרא״ש וה״מ ששנינו שצריך ליתן לו כפועל בטל שלא פסק עמו ר״ל שלא גילה דעתו ליתן לו שכירתו בכל יום אלא (נתן לו למחצית שכר ר״ל {עד כאן המגיה}) אדרבא במה שנתן לו למחצית שכר בזה גילה דעתו דלא ניחא ליה בתקנת חכמים למיהב ליה תרי תלתי באגר אבל אם רוצה לפסוק עמו על כל העסק שלא ליתן לו שכירותו בכל יום אלא קצב יחד אזי אם התנה עמו ונתרצה זה אפי׳ בדינר אחד רשאי ר״ל אין למחות בידו מצד איסור רבית ולא כדעת רבותיו של הרמב״ם אלא הרשות נתונה בידם לקצוב איזה קצבה שירצה אפי׳ בכל דהו אבל תקנת חכמים הוא מי שנותן עיסקא לחבירו בסתם ואינו פוסק ר״ל שלא התנה עם המקבל שום תנאי אלא גילה דעתו שאינו רוצה ליתן לו שכירותו בכל יום כפועל בטל אלא אכל העסק יחד נמצא האי אינו פוסק דכתב רבינו הוא הפסיקה שכתב הרי״ף והרא״ש שהם ר״ל בפסיקה שגילה דעתו שלא ליתן כפועל בטל ורבינו אפסיקה שהזכיר לפני זה דר״ל שפסק להתנות עמו בפירוש אדינר. וקאמר שבזה תקנו כדי לצאת י״ח שהמקבל יקח שתות הריוח או לא יקבל עליו שתות ההפסד וזה יהיה בעד שכר טרחו או כיוצא בזה שנותן דינר ר״ל או כיוצא בזה שכתבתי לעיל שיפסוק עם המקבל ואזי אפי׳ אם נתרצה לדינר מותר ויוצא י״ח ואע״פ שרבינו שינה את לשונו מלשון הרי״ף והרא״ש והוא בסתימה לפי פירושם מכל מקום נראה בדבריו כל מה שכתבתי כי במה שכתב ותקנת חכמים למי שנותן עסק לחבירו סתם ולעיל כתב שלא פסק ונתן למחצית שכר בזה גילה דעתו שהאי לא פסק אין פירושו כלא פסק הנ״ל אלא שר״ל שגילה דעתו שאינו חפץ מחצית שכר אלא יפסקנו מחצה שלו כפי הדין שיצא י״ח וממילא רימז בזה שלא ירצה ליתן לו שכירותו כפועל בטל והאי שכתב ותקנו חכמים למי שאינו פוסק קאי אמ״ש לפני זה אבל אם רוצה לפסוק שפירושו שגילה דעתו שאינו רוצה ליתן לו כפועל בטל אלא ששם ברישא התנה עמו אפי׳ בדינר וכאן בסיפא אשמעינן שתקנו חכמים שאם לא פסק להתנות עמו בפירוש מכל מקום אינו צריך ליתן לו כפועל בטל גם רימז רבינו במ״ש או כיוצא בזה שנותן לו דינר ולעיל ברישא שיקח המקבל כו׳ והיינו טעמא שברישא איירי בלא התנו יחד בפירוש אז תקנת חכמים הוא שיקח המקבל כו׳ ובסיפא איירי שהתנה עמו בפירוש ליקח דינר לכן שייך שפיר לשון שנותן לו דינר בפסיקתא עמו ומיושב נמי לשון כיוצא בזה ור״ל הן במה שתקנו ליתן לו שתות ריוח או כיוצא בזה שכתבתי לעיל שנותן לו דינר בפסיקתו בתרווייהו יוצא וא״צ ליתן לו כפועל בטל גם אפשר לומר דה״ק או כיוצא במה שתקנו חכמים שיקח שתות ריוח ל״ד הוא אלא גם כיוצא בזה שכתבתי לעיל מותר שנותן לו דינר והיינו אם פסק עמו וא״צ ליתן לו גם כן כפועל בטל והיותר נראה דמ״ש רבינו או כיוצא בזה שנותן לו דינר לאו אדלעיל אפסיקת עמו בתנאי מפורש בתחילת העסק שיתרצה בדינר איירי אלא ה״ק שחכמים תקנו שיתן תרי תלתי באגר כו׳ והיינו משום תנאה אם יהיה ריוח ואם לא יהיה לא יתן לו כלום או כיוצא שיתן לו מכיסו דינר עכ״פ ולמד זה ממה דאמר רב ריש עגלא לפטמה דפירש״י שיטול זה בראש כמ״ש בסמוך והוא איירי בלא קצץ עמו בתנאי מפורש כדמוכח בפירש״י שם וכמ״ש בסמוך בדברי רבי׳ ירוחם ע״ש וזהו החילוק בין התנה בפירוש דהתנאי מועיל שסגי בדינר על הספק אם יהיה ריוח ומזה איירי הרישא בפסק עמו בדינר והסיפא איירי בלא פסק דאז צריך ליתן לו מכיסו עכ״פ ומש״ה שינה את לשונו וכתב או שיתן לו וכמ״ש לעיל בקיצור בולכאורה נראה אלא כדי ליישב גם קושיות אחרות כתבתי כל זה ודו״ק. ומסיק ה״מ בחנוני כמו שמסיק הרי״ף והרא״ש והשתא לפ״ז מיושב הכל וא״צ לשום דוחק מהדוחקים שנכנס ב״י בפירוש דברי רבינו לפרש האי או כיוצא בו כו׳ דקאי אאם יש לו מלאכה אחרת וה״מ דבתריה קאי ארישא דרישא וגם נדחק טובא בפירוש דברי הרי״ף והרא״ש וכולי האי ואולי והוצרך לפרש לפי שיטתם דאיירי באם כבר נתעסקו וקודם ביאתן לחשבון קאמר שיטול או שתות ריוח או הפסד וזהו דוחק גדול שבודאי עשה המקבל חשבון לעצמו קודם ביאתן לחשבון ויבחר הטוב וכיוצא בזה הקשו התוספות שם בד״ה תרי תלתי באגר וכי הנותן שוטה הוא שיתרצה בכך ע״ש גם לשון רבינו שכתב תקנת חכמים הוא למי שנותן ואינו פוסק כו׳ משמע דתקנה אלכתחילה ולא אדיעבד דאם כן הול״ל מי שנותן ולא פסק וכן מדוייק לשון הרי״ף והרא״ש ובהרבה דוחקים עוד הוצרך ליכנס הב״י ע״ש. וגם דברי רבינו ירוחם נלע״ד לפרשם ע״ד זה כפשוטו כי מ״ש וכל ימי השותפות נותן לו בכל יום דבר מועט כו׳ עד ואם ירצה לפסוק מתחילה פוסק או בסחורה עצמה כו׳ הם המה דברי הרי״ף והרא״ש והרמב״ם ורבינו בעינן שכשבאו לפנינו להורות לו הדין מורין לו בא׳ מב׳ תקנות הנ״ל ליתן לו כפועל בטל בכל יום או שתות ריוח בכל העסק בעד שכר טרחו או שיפסוק עמו בפירוש ובמה שנתרצה המקבל סגי. ומסיק וזהו כשמבטל ממלאכתו כו׳ עד שיתן לו שום הנאה בחלוקה כמו דינר גם בזה הוא כדבריהם במה שכתבו וה״מ בחנוני אבל אם יש לו עסק אחר לא בעי באגרא כולי האי אלא שיתן לו שום הנאה בחלוקה אם יהיה ריוח ואם לא יהיה ריוח לא יטול כלום סגי כיון שיש לו מלאכה אחרת וכתב ועוד פשוט מותר שליש פירוש האומר שליש מותר בשכרך דמתיר רב היינו דוקא כשמתעסק במלאכה אחרת או שיש לו שוורים אחרים והיינו כדמוקי לה הגמרא לדברי רב במסקנא כגון דאית ליה בהמה לדידיה ומ״ש או כשנותן לו בשכרו ר״ל גם כשרוצה לקצוץ עמו מתחלה שבאם יהיה ריוח יטול דינר בשכרו בראש בעד שכר טרחו גם כן אינו מותר אלא כה״ג הנ״ל דוקא שיש לו מלאכה אחרת שמתעסק עמה בהדי עסק שקבל או שיש לו שוורים אחרים אבל כשאין לו עסק אחר לא סגי בהכי אלא צריך ליתן לו שכר עמלו ומזונו ומ״ש או ריש עגלא ר״ל כשיתן לו שכר ידוע עכ״פ סגי אפי׳ בדבר מועט כריש עגלא וה״ה אם ירצה ליתן לו תרי תלתי באגרא בסחורה גופא שהרי כתב לעיל או בסחורה כו׳ ומסיק דסגי בזה אפי׳ במבטל ממלאכתו ודוקא באינו רוצה ליתן לו אלא דינר או מותר שליש בשכרך שהוא דבר מועט וגם כן על הספק באם יהיה ריוח ואם לא יהיה לא יהיה לו שכר בעד עמלו לכן לא סגי בהכי משא״כ בתרי תלתי שהוא הרבה כמ״ש הב״י וכסף משנה בשם תלמידי הרשב״א האי חילוק ע״ש ומסיק דכ״כ הגאונים כו׳ וכדברי רבי׳ ירוחם משמע בגמ׳ דפריך ורב לא ס״ל דקוצצין לו דינר והא אמר רב ריש עגלא לפטומה מותר ופירש״י המקבל עגל לפטמו למחצית הראש יטול כולו לחלקו בשכר עמלו ומזונו והשאר חולקין בשוה ומשני דההוא כשאין לו עגלים אחרים לפטם זולת זה שקיבל ומשמע דאפ״ה סגי בראש עגלא ומשמע מדברי רבי׳ ירוחם דאף אם ירצה להתנות עמו מתחילה על דינר או מותר שליש בספק אם יהיה לא מהני וכן משמע בגמרא כמ״ש וכן יש לפרש דברי רבי׳ ירוחם מ״ש ואם ירצה לפסוק עמו בדבר ידוע אפי׳ בדינר סגי ר״ל בדינר ידוע על כל פנים אבל על הספק אסור וזהו שלא כדברי הרמב״ם דמסיק דיכול להתנות דאפי׳ עשירית העסק יהיה שכרך מותר מיהו יש לומר דלא כתב הרמב״ם כן אלא לשיטתיה דס״ל דצריך לקבל עליו הנותן פחות בריוח ותוספת בהפסד שאז ירויח המקבל עכ״פ וכמ״ש הרמב״ם שם בהדיא עיין שם אבל כשפוסקין צד אחד בריוח או בהפסד ועל הספק לא ס״ל דמותר מיהו גם דברי רבי׳ ירוחם והגמרא נוכל לפרש דאיירי באם לא התנה עמו מתחילה בפירוש אלא שנותן לו בסתם וקמ״ל היאך אנו מורין להשואלין לב״ד היאך יוצאין י״ח וכמ״ש לעיל. ובזה יהיו דברי כל הפוסקים שוין וכולם נזכרים ונעשין בגמרא כי מ״ש רבינו מנתינת כפועל בטל הוא נזכר במשנה וברייתא וגמרא ומ״ש אח״כ דאם פסק עמו אפי׳ בדינר שרי הוא כדעת הרמב״ם ומ״ש ותקנו חכמים הוא דברי רבא במעשה דרב עילש ומ״ש או כיוצא בזה שיתן לו דינר הוא נלמד מדברי רב שאמר ריש עגלא לפטם. ונשאר עלינו לפרש במאי פליגי הרא״ש והרי״ף ורבינו ששינה את טעמו שהרי״ף והרא״ש כתבו פירוש אי פלגא באגר כו׳ שהברירה הוא ביד הנותן והוא גירסא ראשונה של תוס׳ שכתבו ז״ל ואי גרסינן פלגא באגר תרי תלתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תלתא באגר אז קאי הכל אנותן ורבינו תלה הברירה בלקיחת המקבל והוא גירסא שנייה של תוספות שם שכתבו ז״ל ואי גרסינן פלגא באגר תלתא בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר אז קאי הכל אמקבל אבל כתבו ומסקי על זאת הגירסא האחרונה ז״ל וכי שוטה הוא הנותן לעשות כזה למקבל ולתלות בדעתו דכשיראה הפסד יאמר אני רוצה באגר ועליך תרי תלתי בהפסד ואם יראה ריוח יאמר אני רוצה פלגא הפסד ושני שלישי ריוח והרי הוא כאילו התנו שיקבל עליו הנותן תלתא באגר ותרי תלתי בהפסד ויש לומר דשמא זמן אחד קבוע להן שתוך אותו זמן יברור רב עילש איזהו שירצה ואפשר משום האי קושיא דתוס׳ מש״ה כתבו הרי״ף והרא״ש דהברירה הוא ביד הנותן ורבי׳ שתלה הברירה ביד המקבל משום דל׳ הגמרא הכי משמע רב עילש גברא רבה הוה ואיסורא לאינשי לא הוה ספי (פירוש לא היה מאכיל רבית לבעל הבית {עד כאן המגיה}) ממ״נ אי פלגא באגר כו׳ משמע דרב עילש המקבל הוי ספי לנותן ריוח לדעתו שבירר וכבר כתבתי שדעת הרמב״ם הוא שצריך הנותן לקבל עליו תלתא באגר ותרי תלתי בהפסד אם לא שהתנה עמו מתחילה בפירוש ונתרצה המקבל אזי סגי בפחות והראב״ד חולק וב״י וכסף משנה כתבו טעמו דהרמב״ם ע״ש ואפשר דרבי׳ נוטה ג״כ לדעת הרמב״ם. עוד נראה לדקדק בל׳ רבי׳ שכתב וה״מ שלא פסק עמו אלא נתן לו למחצית שכר אבל אם כו׳ דפתח בתרתי וקאמר דא״צ ליתן לו כפועל בטל אא״כ יש שני דברים חדא שלא פסק עם המקבל כמה יהיה שכרו והשני שגילה דעתו הנותן בשעה שנותן לו העסק שחפץ במחצית שכר פירוש וגם בחצי הפסד וכיון שכן שחפץ במחצית שכר ולא פייס למקבל במה יתרצה צריך ליתן לו כפועל בטל בכל יום אבל אם חסר אחד מהשני דברים דהיינו אם פסק עם המקבל ופייסו אפי׳ בדינר אף ע״פ שגילה דעתו שחפץ במחצית שכר אפ״ה סגי וכן אם לא פסק עמו ופייסו אלא שחסר ענין השני שלא נתנו לו אדעתא דהכי ליטול מחצית שכר עכ״פ גם כן א״צ ליטול לו כפועל בטל אלא חכמים תקנו לו ע״ז הענין תרי תילתי באגר אם יהיה כו׳. וז״ש ותקנו חכמים למי שלא פסק ונתן סתם כו׳ עד או כיוצא בזה שנותן לו דינר כל ימי משך העסק אפשר לומר ג״כ דכה״ג שלא נתן לו תחילה אדעתא דמחצית שכר לא נתחייבו מעולם כפועל בטל ומש״ה הרשות ביד הנותן לסלקו בדינר אף שלא פסק עמו ומ״ש לעיל דוקא בפסק עמו היינו דוקא כשנתן לו אדעתא דמחצית שכר וכדדייק לישנא דרבי׳ אבל יותר נראה כמ״ש דר״ל בדינר ידוע עכ״פ הן יהיה ריוח או לא יהיה: ועיין בל׳ הרי״ף שמוכח מדבריו שהברירה ביד הנותן ליתן לו כפועל בטל בכל יום או לסלקו בכל ימי משך העסק במה שנותן לו שתות יתר בריוח ולא אמרו במשנה כפועל בטל אלא אם אינו רוצה ליתן לו שתות יתר ריוח וכן הוא דעת הרא״ש ורבי׳ וא״כ א״צ למ״ש ביאור דבריהם דמיירי בבא לשאול ליתן לו עצה איך יהיה יוצא י״ח שלא יבא לידי איסור רבית אלא איירי כדינו שהרשות בידו לעשות זה או זה:

(ג) אבל אם קצץ בדבר ידוע כו׳ וכתב ב״י בשם מהרי״ק שורש קי״ט דלא אסר הר״ר ישעיה אלא כשהנותן אינו מקבל עליו אלא אחריות דאונסין אבל כשמקבל עליו ג״כ אחריות דגניבה ואבידה מותר ולפ״ז י״ל דל״ק מהכא אמ״ש בסימן קס״ח דהכא אינו מקבל עליו אלא אחריות דאונסין ולעיל בסימן קס״ח מיירי שהנותן מקבל עליו כל אחריות אפי׳ דגניבה ואבידה אבל ב״י כתב דלא נ״ל סברת מהרי״ק דכיון דה״ר ישעיה לא אסר אלא משום דמיחזי כרבית א״כ אפי׳ קבל עליו אחריות דגניבה ואבידה אכתי מיחזי כמלוה ברבית אלא ע״כ צריכין לחלק כמ״ש בפרישה:

(ד) כפי המנהג בענין שלא יהא כו׳ וכתב ב״י אין לפרש דה״ק כו׳ אלא ה״ק שאם המנהג שהמקבל כו׳ ונראה דה״פ דברי רבינו לפי פירושו דאם נותן לו סחורה שרגיל למוכרה על השוק ובכל יום ויום בשחרית מוציאה לשוק ובערבית מכניסה לביתו אומדין כמה צריך אדם ליתן לכתף להוציאה ולהכניסה עד שימכר. והוא בכלל הקרן ר״ל אם נתן לו סחורה בעד מאה זהובים והוא מתעסק למוכרה בשוק ומוציאה ומביאה בעצמו או שוכר כתף לזה ומוכר הסחורה בעד ק״ל זהובים לא יאמר הנותן תן לי המאה קרני בראש והשלשים זהובים נחלוק בינינו אלא המקבל יאמר לו י׳ זהובים הוצאתי על שכר כתף והם בכלל הקרן שעלי להחזיר נמצא שאין אתה נוטל בראש אלא צ׳ זהובים והמותר נחלוק ואם הוציאה ומביאה המקבל בעצמו לוקח לו לעצמו הי׳ זהובים שהיה צריך ליתן לכתף וק״ל. ומסיק וכתב ואפי׳ היה העיסקא בבית המקבל. ור״ל וגם הוא מוכרה שם בביתו ולא בשוק. עכ״פ מעלהו כשער שבשוק וזהו יתר על הקרן כו׳ ר״ל שמין הסחורה כאילו היתה בשוק וקנה אותה שם והיה צריך לשכור כתף להביא מהשוק לבית המקבל ואותו שכר כתף היה צריך הנותן להוסיף על הקרן דמתחילה צריך הנותן ליתן הסחורה ביד המקבל ובביתו עכשיו שהיא כבר בבית המקבל יתן אותן שני דינרים דרך משל להמקבל ונוטלן המקבל עצמו דהא אם גם היה נותנן לכתף לא היה לו שום ריוח מאותו שכר. כן נלע״ד לפרש מ״ש רבינו וזה נוטל המקבל תחילה דהל׳ משמע דנוטלן לעצמו ולא כמו שפי׳ ב״י דנוטלן המקבל לידו לסחור בו והריוח יהיה לאמצע והקרן יחזור דזהו אינו במשמעות הל׳. וגם לפי׳ ב״י יהיה פי׳ הרא״ש מ״ש בתוספותיו והביאם ב״י לא כפי׳ רבינו. אבל לפי מ״ש א״ש דהתוס׳ והרא״ש ורבינו לפירוש אחד נתכוונו. מיהו זהו קצת דוחק למה נכריח להנותן שיתן בראש דמי שכירות הכתף להמקבל גם לפי׳ ב״י קשה למה נכריח להנותן שיתן ביד המקבל דמי שכירות הכתף להתעסק בו דודאי אף אם לא יתן לו לא יהיה בו צד רבית לכן היה לכאורה נלע״ד דרבינו פירשו בע״א ממ״ש הרא״ש בתוספותיו ור״ל אף הסחורה היתה של המקבל תחילה שקנהו מדמיו קודם לכן והרי הוא מונחת בביתו דהמקבל ועכשיו רוצה ליתנה בדמי העסק דומיא דסיפא אלא שהסיפא איירי בנתיקרה ורישא איירי בלא נתיקרה ואפ״ה צריך להוסיף לו הנותן דמי שכירות הכתף ואותו דמי שכירות נוטל המקבל לעצמו בראש ודו״ק:

(ה) דאפילו אם היתה העיסקא בבית המקבל כו׳ וכתב ב״י ז״ל וכתבו התוס׳ דר״ח גריס מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין כו׳ פי׳ אם היו פירות כבר מונחין בחצר המקבל מעלה לו פירות כשער שבשוק ומעלה עליהם שכר כתף שהיו צריכין להביא פירות מביתו של נותן לבית המקבל עכ״ל ומשמע לכאורה דה״ק שאם הביאם הנותן כשלוקחים מן השוק והפקידם בבית המקבל ואח״כ התנו זה עם זה שיקחם בתורת עיסקא אומרים אילו היה זה מוליך הפירות לביתו היה צריך ליתן שכר כתף שיביאם מביתו לבית המקבל ונמצא שאם קנה הפירות בק׳ דינרים והיה נותן לכתף שנים הרי הפירות על הנותן בק״ב גם עכשיו שלא נתן שכר כתף נחשב כאילו נתנו ונחשב שהפירות קנוים בק״ב ולפ״ז כי קתני דמעלין שכר כתף למעות לתועלת הנותן קאמר ולא מסתבר לרבינו לפרש כן דהא לבהמה ולהעלות ולדות לתועלת המקבל מיתנו אם כן גם שכר כתף דמיתני בהדייהו לתועלת המקבל הוא ומש״ה מפרש דה״ק ר״ח דאותן דינרים שהו״ל ליתן לשכר הכתף שיביא הפירות מביתו לבית המקבל יתנם למקבל שישא ויתן בהם ויהיה גם שכרן לאמצע. והרי״ף והרא״ש גורסים כגירסת ר״ח אבל לא פירשו בו דבר ובתוספי הרא״ש מצאתי ור״ח גרס מקום שנהגו להעלות שכר כתף כו׳ לבהמה מעלין כו׳ פי׳ אם היו פירות בעל המעות נתונין בחצר המקבל ונותנם לו בתורת עיסקא מעלה לו פירות כשער שבשוק ומעלה עליהן שהיה צריך הנותן להביאן לביתו של המקבל עכ״ל ופשט דבריו כפי׳ הראשון שכתבתי עכ״ל ב״י. ולפ״ז לא יהיו דברי רבינו כפי׳ הרא״ש שכתב בתוספתו וזהו דופק לכך נ״ל כמ״ש לעיל ודו״ק:

(ו) הנותן לחבירו בהמה בעיסקא שיחלקו בגיזה ובולדות כו׳ ברייתא פרק א״נ דף ס״ט ע״א ז״ל ת״ר השם בהמה לחבירו עד מתי חייב לטפל בה סומכוס אומר באתונות י״ח חודש בגודרות כ״ד חודש ואם בא לחלוק בתוך זמנו חבירו מעכב עליו אבל אינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחריתא מאי אבל דקאמר (פירש״י הא זה נתינת טעם הוא ולמה קאמר ל׳ אבל) אלא לפי שאינו דומה כו׳ ופירש״י אני שמעתי פי׳ שטיפול של שנה ראשונה קשה שהיא דקה וצריכה להכניס ולהוציא משא״כ בשנייה וגם שבחה של שנייה מרובה וקשיא לי א״כ מאי חייב לטפל בה דקתני רישא משמע דע״כ של המקבל הוא חייב לטפל ע״כ נראה אדרבה שטיפולה של שניה קשה שצריכה או מזונות יותר עכ״ל רש״י על הגמרא. והנה רבינו כתב כל אחד מעכב על חבירו והיינו כדברי שני הפירושים וכ״כ הנ״י ונראה דלמדו כן מל׳ הברייתא דקתני ל׳ אבל שאף שהגמרא מקשה מאי ל׳ אבל וקאמר עלה אלא לפי כו׳ וכנ״ל מ״מ לא מחקו מל׳ הברייתא והא ראיה שברי״ף כתב ל׳ אבל כדקתני הברייתא ולא כתב עלה לא קושיא ולא פירוקא דגמרא הנ״ל (אבל ברא״ש לא כתב אבל אלא ל׳ לפי) וה״ט לפי דס״ל דתרווייהו איתנהו מתחילה קתני ואם בא לחלק בתוך זמנו חבירו מעכב עליו ר״ל אם בא הנותן לחלק בתוך הזמן המקבל מעכב עליו משום דטירחא שנה ראשונה גדולה משל שניה. וע״ז מסיק ואמר אבל אינו דומה כו׳ ור״ל אבל גם אם המקבל רוצה לחלק ולומר הרי הרויח הנותן שטרחתי בשנה ראשונה טפי אפ״ה הנותן מצי מעכב עליו מפני שאינו דומה טיפולה כו׳ והיינו המזונות דשנה שנייה הן טפי מבראשונה ומש״ה קתני ברישא דחייב המקבל לטפל בה כל זמן זה וכדפירש״י. ולולא פירש״י הייתי מפרשו איפכא. ואיך שיהיה א״ש דכתב רבינו דאין שום א׳ יכול לחזור בו בתוך הזמן דנלמד כן מל׳ הברייתא וכמ״ש והגמרא דהקשה מאי אבל דקאמר אין מקשן ותרצן ולא בא אלא ללמדינו שלא תאמר שלא בא אבל ללמדינו כפשוטו שמה״ט יכול לחלק בתוך הזמן ע״ז קאמר דז״א אדרבה מה״ט אינו יכול לחלק וק״ל:

(ז) הנותן עיסקא לחבירו לא יצרף הריוח עם הקרן ויעשה ממנו כולו קרן כו׳ וכן לא יכתוב עליו ש״ח כו׳. ז״ל הגמ׳ דף ס״ח ע״א אמר רבא לית הלכתא כשטרי מחוזנאי דזקפי ליה לרווחא אקרנא וכתביה ליה בשטרא מי יימר דהוה רווחא (ופירש״י קונין פרגמטיא ונותנין אותו לתגרים למחצית שכר ושמים כך וכך יהיה בהן וזוקפין מחצית שכרן עם הקרן וכותבין בשטר פלוני חייב לפלוני כך וכך לזמן פלוני) א״ל מר בר אמימר לרב אשי אבא עביד הכי וכי אתו לקמיה מהימן להו (פירש״י אם באו התגרים ואומרים לא הוה לן ריוח מהימן להו) א״ל תינח היכא דאיתא לדידיה אי שכיב ונפל שטרא קמי יתמי מאי הוה כשגגה היוצא לפני שליט ונח נפשיה דאמימר עכ״ל הגמרא. והנה בגמרא אין שם אלא חד בבא הנ״ל ורבינו עושה ממנו שני חלוקות וברישא כתב נוטל ממנו ור״ל רבית קצוצה ובסיפא כתב קרוב לשכר והוא אבק רבית וכ״כ הרמב״ם בפ״ה מה׳ מלוה ולוה ע״ש דין י׳ שכתב בקצת שינוי לשון מל׳ רבינו אבל הענין אחד ע״ש וב״י הביאו והמ״מ כתב אדין השני דוכן לא יכתוב שט״ח אקרן ז״ל פשוט הוא ומשם (ר״ל מדין שטרי מחוזנאי הנ״ל) הוא נלמד. ואע״פ שרבינו לא כתב בבבא ראשונה דלא יכתוב בשטר הקרן עם הריוח ע״כ ג״כ בכתיבה איירי מיהו מדכתב רבינו בסיפא וכן לא יכתוב עליו ש״ח ולא ברישא גם הרמב״ם כתב בסיפא לא יכתבם עליו מלוה ולא כ״כ ברישא נראה דס״ל דברישא כשכולל קרן וריוח ביחד אפי׳ בל׳ עיסקא אסור לכתוב שיכתוב לו פלוני נתן לו ק״ל זהובים לעיסקא כשלא נתן לו אלא מאה ושלשים הוא ריוח דשמא לא יהיה גם להמקבל כל כך ריוח ונמצא שהנותן נוטל ריוח יותר מהמקבל וזהו רבית. משא״כ בסיפא כשאינו כותב בשטר אלא הקרן אם היה כתבה בלשון עיסקא היה מותר שהכל יודעין דין עיסקא שאם יפסיד יפסד גם הנותן ומש״ה הוצרכו לכתוב שאינו אסור לכתוב אלא אם כן יכתבנו בלשון שטר חוב ומלוה וק״ל. ונראה שהרמב״ם ורבינו פירשו שטרי חוזנאי הנ״ל דהוי הכי דכתבי בלשון עיסקא ולא כמשמעות לשון רש״י ומש״ה כתבו ב׳ בבות וק״ל. ומה שמסיק רבינו וכתב ז״ל ואפילו התנו ביניהן על פה שיחלקו ביניהן. ק״ק דאיפכא הול״ל דהתנו ביניהן דאם יהיה הפסד לא יצטרך לשלם כל הכתוב בשטר וגם נגד רישא הול״ל דאם לא יהיה כ״כ ריוח א״צ לשלם הכל. ונראה דברישא אשמועינן רבינו האיסור העשיות השטרות לכתחילה ובסיפא אשמועינן אם כבר נעשה השטרות כן דא״צ המקבל ליתן לו שום ריוח וע״ז אמר לא מיבעיא אם לא התנה בפירוש אלא אפי׳ אם התנה אפילו הכי לא יטול דבתר שטרא אולינן וק״ל:

(ח) לא יצרף הריוח עם הקרן כו׳ קשה הא בלא״ה אסור דהא קצץ וקציצה אסור וכמ״ש לעיל (ובסעיף ט״ו) ודוחק לומר דלעיל כתב דאסור משום דמחזי כרבית והיינו משום שהקציצה היא בפני עצמה אבל כשנכלל הריוח עם הקרן בסך אחד לא מחזי כרבית ושמא י״ל דשאני הכא שהריוח הוא חלק מהריוח עד״מ שנוטל החציה או שליש או רביע ולא מחשב קציצה אע״פ שזקף עם הקרן אבל האי דלעיל מיירי שקוצץ לו ריוח מה עד״מ ב׳ זהובים ואינו חלק מהריוח לא חצי ולא שליש ולא רביע ומחשב קציצה:

(ט) נוטלו בעל הממון בלא שבועה ז״ל ב״י וכתב המרדכי דאפי׳ מיתומים קטנים נמי שקיל ותמהני היאך אפשר למשקל מיתומים קטנים הא אין מקבלין עדות עליהן עכ״ל (וכתוב בתשובת הר״ש כהן בדף קע״ו ע״ב וז״ל ויראה לי שמי שמעיין בספרי הפוסקים גבי ההיא דאם נמצא קרקע שאינו שלו נזקקין מה שהקשו ותירצו ע״ז כ״א לפי דרכו מתוך דבריהם יתבאר כוונת המרדכי וסברתו עכ״ל ועיין בח״מ סימן כ״ח ובב״י סי״ט ובטור ח״מ סימן ק״י ושם מבואר {עד כאן המגיה}) וז״ל ד״מ ואני תמה על דבריו דמי לא יכול להיות שנתקבלה העדות בחיי אביהן בכה״ג נפרעין מקטן כמ״ש בסימן ק״ח: